חיטוט באף היא פעולה טבעית, אך ליד אנשים נתפסת כ"חוסר נימוס". חשוב ללמד את הילד כיצד/איפה מקובל לחטט באף. להלן מס' דוגמאות:
עזרו לילד - שימו בחדרו מכשיר אדים, למדו אותו לקנח את האף, פזרו חבילות טישו במרחבי הבית.
הציעו לילד לנקות את הנחיריים בבוקר כחלק משגרת שטיפת הפנים.
הסבירו: "בחברה לא מחטטים באף" במקום להגיד "זה מגעיל".
אמרו: "אתה מוזמן לחטט באף בחדרך או בשירותים".
הגישו לילד טישו במקום לנדנד, להטיף או להזכיר.
עודדו בכל פעם שהילד מקנח את האף - "נעים כשהחיידקים בתוך נייר הטישו ולא על הספה".
התעלמו - ייתכן והילד משתמש בחיטוט באף כדרך יעילה (ושלילית) לקבלת תשומת לב.
צאו מהחדר - בדרך זו אתה מראים לילד מה התוצאה ההגיונית למעשיו. לא נעים להסתכל על אדם המחטט באף, ולכן ההורה בוחר לצאת מהחדר.
אפשרו לתוצאה טבעית להתרחש: לפעמים מורה או חבר יכול להעיר ולומר "איכס, זה מגעיל. תפסיק לחטט באף".
חשוב להבין ולזכור שאין להורה שליטה על הרגל מגונה של הילד, ולכן אין טעם להתעצבן או להעיר לו כל הזמן.
שלטון דמוקרטי הוא שלטון החוק המאפשר חופש עם גבולות. אדם יכול להוציא רישיון נהיגה, אבל מחויב לנהוג במהירות ע״פ החוק. אדם זכאי להרוויח כסף, אבל מחויב לשלם מיסים. גם בבית חשוב להקפיד על חופש עם גבולות.
ילד שחי בבית, צריך לעזור בעבודות הבית – הוא מוזמן לבחור את סוג המשימה/המועד.
ילד בגיל בית ספר אחראי להכין שיעורי בית - הוא יכול לבחור את העיתוי.
חלק משגרת הערב היא מקלחת וארוחת ערב - הוא יכול לבחור מה הוא מעדיף לעשות קודם.
כמובן שבחירות הילד צריכות להתאים לצורך השעה.
דמוקרטיה היא שלטון החוק ולא שלטון הילדים. חשוב להגדיר גבולות ברורים "ובמסגרתם" לאפשר לילד חופש בחירה. התנהלות כזו תעודד שיתוף פעולה ותעניק להורה ולילד הרגשת ביטחון וערך.
